<h1>אהל מועד שער הפסח דרך ב'</h1>
<h2>דף ד:</h2>
מתחילת שעה שביעית של יום י"ד ולמעלה החמץ אסור באכילה מה"ת אבל אינו עובר עליו בשהייתו משום לא יראה ולא ימצא אלא עובר בעשה דתשביתו שאור וזה יתבאר בנ"א מדרך ג' ומשיכנס ליל שמחרתה ט"ו עובר עליו אפי' בשהייה לבד משום לאו דלא יראה ולא ימצא והאוכלו חייב כרת ובי"ד מתחילת שעה ששית אסור מד"ס אפי' בהנאה וגזרו בחמישית משום יום המעונן ובאכילה גזרו אבל לא בהנאה. ודינין אלו יתבארו בראש דרך ג'.
<h2>דף ה:</h2>
חמצו של ישראל שהוא ברשות גוי צריך ביעור מדרבנן ואע"ג דלא עבר עליה בב"י וב"י אסור אחר הפסח הואיל וראוי לעבור עליו.
וחמץ של הקדש ושל גוים א"צ לבערו והוא שלא קיבל עליו אחריות אבל אם קיבל עליו אחריות הרי הוא כחמץ שלו.
חמץ של גוי אנס אע"פ שלא קיבל עליו אחריות אסור לקבל ממנו שהרי הוא כאלו שלו שמחייבו האנס באחריותו ויש מן הגאונים שמקילין בזה ואומר' שאחריות מן האנס אינו אחריות ולא קשיא מחמירא דבני חילא דההיא דינו כפת של ישראל דמדין המלכות היה להם לפרנס החיל וכן פי' הרא"ה.
<h2>דף ו.</h2>
גוי שנכנס לחצירו של ישראל ובצק בידו אין זקוק לומר לו שיצא מן הבית וכן חמץ של גוי שהוא ברשות ישר' א"צ להוציאו מרשותו אם לא קיבל עליו אחריות אבל צריך לעשות מחיצה יו"ד בפניו כדי שלא יבא להסתפק ממנו. ובחמץ של הקדש א"צ (להוציאו מרשותו אם לא קיבל עליו אחריות) שהכל פורשין ממנו. גוי שהפקיד חמץ לישראל וקיבל עליו אחריות אם יחד לו לגוי דהיינו שישראל נזהר מלהשתמש כלום באותו בית והיינו דמתרץ רב אשי דבית דיחד לו דהכי קא' ייחד לו בית אין זקוק לבער שנ' לא ימצא בבתיכם והאי לאו דידיה הוא וא"צ לבערו דהואיל דיחד לו בית הרי כבית המושכר לגוי וכן דעת ר"ת והראב"ד אבל דעת רש"י שיחד לו שאמרו אין זקוק לבער היינו דלא קיבל עליו אחריות אלא שא"ל הרי הבית לפניך וכן דעת בה"ג ורב אחא וכן דעת הגאון ר"י שלא כתב' בהלכותיו והאחרונים הסכימו לפי' האחרון וכ"ן עיקר מדמדמי בגמ' ייחד לו בית לשכירות אע"ג דשכירות לא קניא והילכך ליכא למימר דלביתיה דנפשיה מעייל הואיל ואפקיה רחמנא בלשון ימצא יצא זה שאינו מצוי בידו.
אסור להעלות הנכרי עם החמץ על השולחן דכיון שמכירין זה את זה הגוי לא יקפיד עליו ואפי' בהפסק מפה אסור שקרוב הדבר לבא לידי פשיעה הואיל ואסרוהו במשהו שמא יתערב פירור א' משלו בשל ישראל. כת' רשב"א בתשו' [ח"א סי' ע'] ישר' שבא למכור חיטים המופסדים לגוי ומשכיר לו ביתו מותר ואפי' הוא חמץ ואפשר להתיר אפי' קיבל עליו אחריות דומיא דפקדון שמותר אפי' באחריות אם יחד לו בית וכ"ש אם לא קיבל עליו שמותר ובלבד שלא יערים.
המוצא חמץ ביו"ט אע"פ שבטלו יש לחוש שמא יבא לאכול ממנו ולפי' כופה עליו את הכלי שהרי אין יכול לטלטלו דכעפר הוא חשוב ולערב מבערו ואם לא בטל מטלטלו אפי' ביו"ט ומבערו וכן דעת רשב"א משום דהבערה לצורך קרינא ביה ומיהו דעת רש"י (פר') [נר'] שאסור לשורפו ביו"ט וגם כתב הרב דכופה עליו כלי בדלא בטיל מיירי.
מצא חמץ ביו"ט וכפה עליו כלי ולא מצא יד נטלתו לא כפה עליו כלי ולא מצאו צריך לבדוק הבית.
<h2>דף ו:</h2>
הבודק צריך שיבטל מיד לאחר בדיקה. שכח ולא ביטל מבטל כשיזכור והוא שיבטל קודם שעה ו' אבל אחר כך אין ביטול מועיל מפני שחכמים אסרוהו בהנאה כמו שיתבאר. ענין הביטול הוא שלא יהא דעתו על החמץ ואומ' כן כל חמירא דאיכא ברשותי דלא ידענא ליה לבטיל ולהוי חשיב כעפרא דארעא ובכל לשון יכול לבטל ואינו צריך להוציא הביטול בשפתיו אלא דיו לסלק דעתו ממנו וזהו שאמרו מבטלו בלבו ומיהו הרא"ה פסק שאע"פ שא"צ להשמיע לאזניו צריך להוציא בשפתיו וענין הביטול הוא שמסלק דעתו מפני שיהיה כעפר. וענין ביטול ע"ז הוא מענין זה שמסלק אמונתו ממנה וכל חשיבות שחשב שיש לה וטעם הביטול הוא משום גזירה שמא ימצא חמץ ואם יאחר כלל לבערו יעבור עליו לפי' תיקנו הביטול.
<h2>דף ז.</h2>
מצא פת בפסח ואינו יודע אם חמץ אם לאו הולך אחר האחרון ומותר ואם עפשה ודאי לפני הפסח הוא ואסור.
<h2>דף יג.</h2>
י"ד בניסן שחל להיות בשבת בודקין את החמץ לאור י"ג ומניחין מן החמץ מזון כדי לאכול ממנו עד ד' שעות בשבת והשאר מבערו מלפני השבת ואם נשאר לו מן החמץ בשבת אחר ד' שעות נותנו לגוי בשעה שיאכלו שם או מבטלו וכופה עליו כלי ובמוצאי יו"ט מבערו.
המפקיד חמץ אצל חבירו והלך לו (ומכרו) [ימכרנו] לגוים בשעה חמישית אם לא יכול למוכרו מבערו ופטור מלשלם שהכל מצווין לבערו.
<h2>דף כח.</h2>
מהו ביעורו של חמץ שורפו או מפרר לרוח ומטיל לים ויש מקילים לומר דבים המלח א"צ פירור.
ישראל הבא בספינה עם הגוי ה"ז מוכר חמצו לגוי ואם משך גוי החמץ אין הישראל רגיל לעשות כן בשאר שנים חוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח והוא שלא הערים ורשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבא ואקח ממך לאחר הפסח.
<h2>דף כח:</h2>
מתחילת שעה שביעית של יום י"ד ולמעלה החמץ אסור באכילה מה"ת אבל אינו עובר עליו בשהייתו משום לא יראה ולא ימצא אלא עובר בעשה דתשביתו שאור וזה יתבאר בנ"א מדרך ג' ומשיכנס ליל שמחרתה ט"ו עובר עליו אפי' בשהייה לבד משום לאו דלא יראה ולא ימצא והאוכלו חייב כרת ובי"ד מתחילת שעה ששית אסור מד"ס אפי' בהנאה וגזרו בחמישית משום יום המעונן ובאכילה גזרו אבל לא בהנאה. ודינין אלו יתבארו בראש דרך ג'.
<h2>דף לא.</h2>
חמצו של ישראל שהוא ברשות גוי צריך ביעור מדרבנן ואע"ג דלא עבר עליה בב"י וב"י אסור אחר הפסח הואיל וראוי לעבור עליו.
<h2>דף לא:</h2>
נכרי שהלוה לישראל על חמצו והרהינו הישראל אצל הגוי אם אמ"ל קנה מעכשיו אם לא אביא לך מעות מכאן ועד יום פלוני ה"ז ברשות הגוי ואפי' לא קבע לו אותו זמן קודם הפסח מותר הוא החמץ לוקח ממנו מן הגוי לאחר הפסח ואם לא א"ל מעכשיו אם תלה הזמן קודם הפסח הרי הוא של גוי ואם קבעו לאחר הפסח אסור ורבי' אפרים והר"מ אומר' דתרתי בעינן שיאמר מעכשיו ושיהא זמן שקבע קודם הפסח. חמץ שמשלח גוי לישראל ביו"ט אחרון של פסח אם בה"ש שגרו מותר מפני שיום אחרון דרבנן ובה"ש שלו ספק דדבריהם ומותר שגרו קודם בה"ש אם רצה ישראל לזכות בו אסור לא רצה לזכות בו מותר שאין חצירו קונה לו משום דלא ניחא ליה לישראל דליקני ליה חצירו איסור ואין חבין לאדם שלא מרצונו ולא דמי לגט דשאני אשה שבע"כ מתגרשת כשנתנו לתוך ידה וכן הדין בחצירה.
חמץ שנפלה עליו מפולת אם יש עליו מפולת ג' טפחים הרי הוא כמבוער וצריך שיבטלנו משום דחיישינן שמא יתגלה העפר ויראה אותו חמץ ולאחר הפסח מותר אפי' באכילה הואיל ולא עבר עליו בלאו דלא יראה.
<h2>דף מג.</h2>
וחמץ רע שהוא בעין ואינו ראוי לאכילה חייב לבער וכל שהוא מאכל או משקה או מרקחת שיהא מעורב בו מה' המינין והם חטה ושעורה וכוסמת ושיבולת שועל ושיפון ה"ז מתבער ואם נעשית בהם מלאכה אינו חייב לבער וכוסמת הוא אישפלט"א ושבולת שועל אויב"ה ונקרא כן מפני ששיבולת שלה היא כזנב שועל, שיפון שיגל, כוסמין מין חיטים ושבולת שועל ושיפון מין שעורים ואין מצטרפין אלו עם אלו לתרומה ולחלה ואין מקום להאריך בזה וזה מפסק הרא"ה היכא דליכא כזית בכא"פ לא מחייב באכילתו וה"ה דאינו מתבער ושרי לאחר הפסח ונוקשה בעיניה לא מתסר אלא דרבנן אבל צריך ביעור מדרבנן (ונ"ר) [ונר'] שאם עבר ושהה בפסח לאחר הפסח מותר ע"כ.
וכשם שצריך אדם לבער חמץ שהוא בעין כך צריך לבער חמץ שהוא ע"י תערובת ואפי' הוא פחות מכזית בכא"פ עובר עליו בב"י וב"י דקי"ל כב"ה דילפי' ביעור מאכילה ורבים מקילין לומר שאין מתבער אא"כ יש תערובת כזית בכא"פ.
<h2>דף מה.</h2>
בדין בצק שבסדקי עריבה יש הרבה פי' ולדעת הגאון אהר"א כך הוא הדין אם יש כזית במקום א' חייב לבער בכל מקום שהוא פחות מכזית והוא במקום העשוי לחזק בו שברי עריבה אינו חייב לבער שבטל הוא במעוטו ופי' מקום העשוי לחזק היינו סדק שנתמלא בצק והוא מחזק העריבה ודין א' לזה בין הוא מבפנים בין הוא מבחוץ היה אותו פחות מכזית במקום שאין עשוי לחזק אם היה במקום לישה עוברין עליו ואם לאו אינו עובר ודעת הגאון ר"י שכל שאין עשוי לחזק חייב לבער. [ע"ב] שני חצאי זיתים בעריבה והיה בצק ביניהם רואין כל שאלו ינטל החוט נטלין עמו מצטרפין מפני שפעמים מקבץ אותן ויהיו כזית במקום א' ולפי' חייב לבער [ע"א] לרבי' יחיאל יזהר אדם שלא לסמוך ע"מ שרוחצין העריבות אלא יתננה מתנה לגוי עד לאחר הפסח או צריך לטוח בטיט.
<h2>דף מה:</h2>
הפת שעפשה אם נפסלה מלאכול לכלב אינו חייב לבער אבל עיסה שעפשה אע"פ שנפסלה מלאכול לכלב חייב לבער מפני שראויה לחמע בה. (בפת) [כפת] שאור שיחדה לישיבה אם טח פניה בטיט בטלה עריבת העבדנין אם נתן לתוכה קמח תוך ג' ימים חייב לבער נתן לתוכה עורות אפי' שעה א' קודם לזמן ביעור אינו חייב לבער.
מלוגמא שנסרחה בכדי שאינה ראויה לכלב ואח"כ החמיצה א"צ לבער וכן הדין בקילור ואספלנית ורטייה שנתן לתוכה קמח וא"ת והרי נטל"פ מותר בדיעבד ואפי' באיסורי הנאה י"ל דשאני לגבי חמץ שראוי לחמץ בו עיסה וכיון שעליה חל איסור חמץ כשהגיע הפסח עד שלא נסרחה מלוגמא וראויה ליהנות כדרך הנאתה (לא) תקרא חמץ אבל נסרחה קודם הפסח לא חייל עליה שום איסור דהוי המהנה ממנה כמהנה מן העפר.
<h2>דף מט.</h2>
י"ד בניסן שחל להיות בשבת בודקין את החמץ לאור י"ג ומניחין מן החמץ מזון כדי לאכול ממנו עד ד' שעות בשבת והשאר מבערו מלפני השבת ואם נשאר לו מן החמץ בשבת אחר ד' שעות נותנו לגוי בשעה שיאכלו שם או מבטלו וכופה עליו כלי ובמוצאי יו"ט מבערו.
ההולך לדבר מצוה ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזר ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו וההולך להציל מן הגייס או מן הדליקה בין כך ובין כך יבטל בלבו. כמה שיעור החמץ שחוזרין עליו על חמץ כביצה.
